מבוא – זה הבלוג הראשון שלי (בתקווה של אחד מיני רבים) תודה על שאתם פה – סוף מבוא.
שישי בבוקר…09:00, האישה יצאה לסידורים וסוףסוף אני לבד עם עצמי. שקט!
זה לא שאני אף פעם לא לבד…אני לבד באוטובוס…לבד באוטו כשאני הולך לעשות קרוס-פיט, רק שאין שקט. היכולת הזו לעשות MUTE על העולם.
למה MUTE? כי המלאכים הקטנים ערים משעות הבוקר המוקדמות (אני טוען ש-5 לפנות בוקר זה עדיין לילה אבל אישתי תמיד מתקנת אותי ש-5 זה בוקר כי את השעה 04:00 אומרים ארבע בלילה – אולי, אבל זאת לא היא שקמה)!
אלו הרגעים (רגעי השקט המופלאים)….
לא משנה כמה זמן חלף מאז הבוקר שלפני "היום שהחיים שלך השתנו" (היום שלפני היום שבו פגשת את אישתך TO BE), ברגעים אלה אתה חצוי לשני רבדים:
הראשון- איפה ימי הרווקות שלי עם השקט, המסיבות וכדומה
השני – תודה לאל שימי הרווקות והמסיבות עברו ושעכשיו יש רעש ובלאגן שאני אוהב…
שלא תבינו לא נכון…אני אוהב את ילדי אהבת נפש, אהבת טירוף…רק שבזמן מרגע שבו הם מעירים אותך בפעם ה-5 בלילה ועד שאתה מגיע אליהם למיטה ורואה את השמחה שלהם בעיניים לראות אותך… בואו נגיד שאהבת נפש היא לא חלק מהתחושות והמחשבות שעוברות לך בראש באותו הרגע 🙂
טוב,השעה 09:10, זמן האיכות שלי נגמר, זמן לדאוג לקן שבניתי ולהתפנק עם אישתי על ארוחת בוקר נוסח אבא עידו.
נשתמע.
אבא עידו 