השעה הקדושה

מהרגע שהפכת להורה והעולל הקטן כבר מתחיל את הסדר יום הקבוע ישנה שעה ביום שהופכת לשעה קדושה.
קדושת השעה עולה עוד יתר מהרגע שהעולל מכפיל את עצמו ומצטרף אליו עוד אח/אחות.
כשהייתי רווק לא הבנתי את זה…היום אני יכול לפלל למוות ביסורים ע"י בכי של כאבי גזים לאותו אדם.
בשעת הקודש יש להכין אוכל..לשבת לבדר / להאכיל אותם, לשנות מנה או להביא מנה חדשה (כי מנת השף לאותו יום לא הייתה לרוחם), לנקות את מנת השף מליכלוכים מיותרים, לנהל משא ומתן כושל לגבי סיום הצלחת ומועד כניסה למקלחת, להקפיד על אווירה נעימה (כי אנחנו לא רוצים שהלקוח ילך לישון כשהוא עצבני..אחרת לא יבוא שוב..עאלק!!!) ולקינוח, שמירה על שקט יחסי בבית כדי שהם יוכלו להרדם יותר מהר ואני יוכל להתחיל את ה"מסיבה" שלי.
הכי אני לא מבין את אלו שיש להם ילדים קטנים ועדיין יתקשרו בשעת הקודש. בא לי לצעוק לאותו אדם:
אתה נורמלי???!!!?? למה עכשיו?? אני גם רוצה את אותו סידור שיש לך המאפשר לך לעשות זאת!!

ובכלל, לכל החברות המשווקות ושמנסות למכור דברים – תפנימו! אף אחד לא יקשיב ויקנה או יעשה מנוי ללא תשלום בשעה הזו!!

משהו קצת אוף-טופיק
רוצה להפנות אתכם למקום סופר מעניין וסופר מצליח המקדם את נושא האבהות בפרט ואת המשפחה בכלל.
שם תמצאו הרבה דברים מעניינים.

אה..כן,תעשו שייר ותלחצו על עדכון אוטמטי למייל 🙂

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

מתנת בכורות

מתנת בכורות – נכון שעוד רגע החג נגמר אבל עדיין זה תמיד נכון.
יום יבוא ואוכל להסביר לבכור שלי מה המתנות שהוא הביא לי..
מאז שהוא נולד החלק שאני הכי לא אוהב בהגדה היא מכת בכורות..מעביר בי צמרמורת.
בשבילי זה תמיד יהיה מתנת בכורות. למה מתנה? כי כמה מהשיעורים החשובים ביותר למדתי ולומד ממנו:
למדתי תמיד להיות עם עין ואוזן אחת עליו (ההוכחה שגברים יכולים לעשות שני דברים במקביל),
למדתי לפענח את הנשימות שלו לפי מתי הוא עומד להתעורר או מתי לבוא ולכסות אותו כי קר לו,
למדתי שיש מצבים בהן אסור לי לוותר או להרים ידיים ולא משנה כמה אני כועס או מתוסכל כי הוא צריך אותי וצריך שלא אוותר,
למדתי שהתפקיד הכי חשוב שלי בעולם זה להקנות לו ביטחון עצמי, ראייה חיובית ואהבה עצמית – למרות שאף אחד לא מכין אותך לזה ולא מסביר לך מה הדרך הנכונה ביותר לעשות זאת,
למדתי שהמשפט "אני גדלתי ככה ויצאתי בסדר" הוא אחד המשפטים המטופשים ביותר כי לכל אחד מאיתנו יש שריטה או זיכרון רע בגלל אותו דבר,
למדתי להעריך כמה הורי נתנו והעניקו לי בדרכם המיוחדת,
למדתי שלא משנה כמה נרצה -תמיד יהיו סיטאציות שנגיב בדיוק כמו הורינו,
למדתי שילד יותר חזק מימה שחושבים ומימה שמוכנים להכיר בו,
למדתי שלפעמים "ככה" זו התשובה היחידה שישנה כי אי אפשר לתת הסבר אחר,
והכי חשוב-למדתי שמחר יש יום חדש וזיכרון חדש ותמיד אפשר לשנות (את זה אישתי לימדה אותי)

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

הגינה השכונתית – לא מקום למשחקים

א..ב…א….אני רוצה לגינה!! צורח הגדול. "גם אני, גם אני" צורחת הקטנה ותוך שניה כבר ליד הדלת.
לוקח נשימה ארוכה, מארגן את התיק ויוצאים. תוך דקותיים אנו נמצאים במה שמכונה הגינה השכונתית.
למעשה זו אינה גינה כלל. זו זירת מעמדות, שטח מלחמות ומקום אשר בו החזק שורד!!

לצופה מן הצד, כולה מדובר בטיפוס למגלשה, להתנדנד בנדנדה, לשחק קצת בכדור ולצבוע בגירים את המדרכה.
אבל אין זה כך. הגדולים והחזקים דוחפים ונדחפים בתור למגלשה, הטוענים לכתר לא זזים מהנדנדה והערמומיים תמיד יקחו לך את הכדור/בימבה/גירים שהבאת מהבית.

זקני השבת, אשר אמורים להדריך ולהוות כמגדלור אשר מדריכים ומלמדים דרך ארץ (קרי ההורים), נחלקים ל-2: אלו אשר תומכים ומעודדים צורת התנהגות של ביזה וברבריות (הילדים כבר יסתדרו לבד..תקראו לי אם מישהו בוכה או יש דם), ואלו המשכינים שלום והמנסים לפייס, ללמד לחלוק ולחכות בסבלנות לתורם.

אני אגלה לכם סוד קטן. כל הילדים הופכים בסוף ללוחמים ספרטניים, השאלה רק באיזה גיל.
יש כאלה בגיל 3.5-4 ויש כאלה שבגיל שנתיים לא רואים אף אחד ממטר.
יש כאלה שבגן הפרטי הבינו שכל צעצוע שלהם, ויש כאלה שהבינו זאת רק בגן עירייה.

עכשיו נחזור לנשימה הארוכה שלקחתי בהתחלה. למה היא נחוצה? כי אתה כהורה צריך לדלג ולהסתדר בין כל סוגי הילדים וההורים..בין הילד שלא בא לו לזוז מהמגלשה, ועד הניג'וס העדין להורה שמנדנד את הילד שלו ("עוד מעט חמוד , אנחנו מיד עולים"), בין האגואיסטיות של הילד שלך בחוסר הרצון שלו לחלוק צעצוע ובין זה שעכשיו בא ילד ולקח לו את הצעצוע/התור למתקן ואתה מסתכל לראות איפה ההורה שלו.

כמו שאמרנו בהתחלה: גינה – משחק זה לא!

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה

אבא עידו – הזנקה

מבוא – זה הבלוג הראשון שלי (בתקווה של אחד מיני רבים) תודה על שאתם פה – סוף מבוא.

שישי בבוקר…09:00, האישה יצאה לסידורים וסוףסוף אני לבד עם עצמי. שקט!
זה לא שאני אף פעם לא לבד…אני לבד באוטובוס…לבד באוטו כשאני הולך לעשות קרוס-פיט, רק שאין שקט. היכולת הזו לעשות MUTE על העולם.
למה MUTE? כי המלאכים הקטנים ערים משעות הבוקר המוקדמות (אני טוען ש-5 לפנות בוקר זה עדיין לילה אבל אישתי תמיד מתקנת אותי ש-5 זה בוקר כי את השעה 04:00 אומרים ארבע בלילה – אולי, אבל זאת לא היא שקמה)!

אלו הרגעים (רגעי השקט המופלאים)….
לא משנה כמה זמן חלף מאז הבוקר שלפני "היום שהחיים שלך השתנו" (היום שלפני היום שבו פגשת את אישתך TO BE), ברגעים אלה אתה חצוי לשני רבדים:
הראשון- איפה ימי הרווקות שלי עם השקט, המסיבות וכדומה
השני – תודה לאל שימי הרווקות והמסיבות עברו ושעכשיו יש רעש ובלאגן שאני אוהב…

שלא תבינו לא נכון…אני אוהב את ילדי אהבת נפש, אהבת טירוף…רק שבזמן מרגע שבו הם מעירים אותך בפעם ה-5 בלילה ועד שאתה מגיע אליהם למיטה ורואה את השמחה שלהם בעיניים לראות אותך… בואו נגיד שאהבת נפש היא לא חלק מהתחושות והמחשבות שעוברות לך בראש באותו הרגע 🙂

טוב,השעה 09:10, זמן האיכות שלי נגמר, זמן לדאוג לקן שבניתי ולהתפנק עם אישתי על ארוחת בוקר נוסח אבא עידו.
נשתמע.
_1_~1

פורסם בקטגוריה כללי | כתיבת תגובה